הנתיב לבריאות - ריקי לנגברג

נוירופסיכולוגיה בהפרעות קשב וריכוז

נוירופסיכולוגיה בהפרעות קשב וריכוז



קביעת תפקוד האונה הקדמית

הנוירופסיכולוגים מפתחים כל הזמן דרכים ללימוד הפעילות הסמויה של המוח. אחד התחומים מעניין במיוחד הוא השליטה בהתנהגות הממוקמת באונות הקדמיות. רב הידע על חלק זה של המוח, מקורו במחקרים בנפגעי תאונות מבוגרים. כאשר האונות הקדמיות אצלם נפגעות, עלולים הם להגיב במצבים שונים ללא שיקול דעת מתאים. רוב הבדיקות שנערכו לאונה הקדמית מתמקדות ב"ריסון התגובה", "תכנון" ו"גמישות שכלית", כיוון שאלה הם, כנראה התחומים שנפגעים כאשר תפקוד האונה הקדמית לקוי. כאשר בוחנים את הילד, מציפים אותו בזרם של מידע המסיח את דעתו, ומנסים לברר שוב ושוב, אם הוא מגיב בצורה שקולה ולא רפלקסיבית. ילד ה-ADHD מתקשה לדעת מתי להגיב, מתי לעצור ומתי לתקן את תגובתו.

הרמה הנמוכה הזו בריסון התגובות, בתכנון ובגמישות שכלית מעידה על ליקוי בתפקוד האונה הקדמית. אותם ליקויים מופיעים אצל ילדים בעלי ADHD ללא היפראקטיביות – אימפולסיביות, כלומר, ילדים בעלי הפרעות קשב בלבד, ולא זו בלבד אלא קצב עיבוד המידע שלהם איטי מאד. לילדים החולמניים האלה יש לקוי תפקודי באונה הקדמית וגם "גלגלי מוח" הנעים לאט. 


הדמיית המוח

SPECT ו-PET עד לאחרונה היו השיטות החדישות להדמית המוח, והן לא ממש עזרו להבין את תופעת ה-ADHDצילום רנטגן של הגולגולת גילה בעיות בעצמות הגולגולת, אבל לא במוח. בסריקת CAT (טומוגרפיה צירית ממוחשבת) שגרתיות רואים את המבנה האנטומי של המוח לפרטיו, אבל במצבי ADHD המוח נראה נורמאלי, ביסודו של דבר.

בסוף שנות ה-80 חלו שתי התפתחויות מסעירות: ראשית, פותחה סריקת SPECT – טומוגרפיה ממוחשבת על ידי פליטת פוטון יחיד. אחר כך פותחה סריקת PET – טומוגרפיה על ידי פליטת פוזיטרונים. הטכניקות הללו בודקות את רמת הפעילות בחלקים שונים במוח, הן מראות את התפקוד ולא את האנטומיה.

בדיקת ה-SPECT מודדת את זרם הדם לחלקים שונים של המוח, והיא פולטת הרבה פחות קרינה מסריקת PET. בסריקת ה-PET מערבבים סוכר עם סמן רדיואקטיבי ומזריקים אותו לתוך הגוף. הסוכר מצטבר באזורים במוח שעושים את מרבית העבודה, והם מוארים בהשפעת הרמות הגבוהות של הרדיו איזוטופים המצורפים. בגלל כמות הקרינה הגבוהה ועלות הסריקות האלה, אין עושים אותן כדרך שיגרה לילדים בעלי ADHD, אבל הסריקות המחקריות העלו כמה ממצאים:

האונות הקדמיות והקשרים הקרובים להן מתפקדים ברמה נמוכה במצבי ADHD.

אזורי המוח ששם מצטברים הגירויים השמיעתיים והחזותיים, עמוסים יתר על המידה במצבי ADHD, ומכאן עולה שהם מופגזים בכמות גדולה של מידע לא נחוץ ולא מתאים.

כאשר נותנים תרופות ממריצות, השוני המתגלה במצבי ADHD, בא על תיקונו במידה רבה. הממצא הזה מראה, שהשפעות התרופות הממריצות ודאי אינן פרי הדמיון, הן מתקנות את השוני המוחי, שעל פי ההנחה אחראי ל-ADHD.

למחקרים המשתמשים בטכניקות PET ו-SPECT יש מגבלות בגלל רמות הקרינה שלהם. לאחרונה החלו החוקרים להשתמש בטכניקות של הדמיה בעזרת תהודה מגנטית (MRI) למדידת תפקוד או הנפח. בבדיקה הזאת יש מעט קרינה, ואת תמונת ה-MRI יכולים מומחים בכל העולם להעריך בצורה אובייקטיבית.

במצבי ADHD כל סריקת MRI נפחית נמדדת בפרטי פרטים. במחקרים האלה מאתרים בצורה מהימנה כ-70% מכלל ילדי ה-ADHD בגלל אסימטרייה קלה באונה הקדמית ובגלל שוני קבוע בגרעין המזונב (חלק מהמעגלים העצביים הבסיסיים).


מדידות הפעילות

במשך השנים הרבו להתעסק בצד ההיפראקטיבי של ה-ADHD. אחת מקבוצות החוקרים פיתחה מכשיר המודד את רמות הפעילות במשך כל היום. התוצאות הראו שבעיית ה-ADHD איננה נעוצה דווקא ברמת הפעילות, אלא בחוסר היכולת להתאים את הפעילות לציפיות בכיתה או בחצר בית הספר. לדוגמא: כל הילדים היו נרגשים ונסערים כשחזרו לכיתה אחרי ההפסקה, אבל מי שלא סבלו מ-ADHD התיישבו מייד על פי הוראת המורה, ואילו בעלי ההפרעה נזקקו לזמן ממושך כדי להירגע ולהתרכז. יכולת זאת לוויסות עצמי ולהירגעות השתפרה כתוצאה משימוש בתרופות.

נערכו מדידות בזמן שהילדים עסקו בספורט קבוצתי. ילדי ה-ADHD שלא קבלו תרופות, הפתיעו את החוקרים כי היו פחות פעילים במגרש הספורט. הם התקשו להשתלב במשחק. כשקבלו תרופות ממריצות, החלו להתמקד ונטלו חלק פעיל במשחק כמו חבריהם ללא ההפרעה. הבעיה בהפרעה זו אינה נעוצה בהיפראקטיביות הכללית אלא בוויסות העצמי של הפעילות, המאפשר להירגע במהירות בכיתה ולפעול בזריזות במגרש הספורט. החוקרים העוסקים בחקר המוח מתעניינים מאד בתא האינדיבידואלי, במרווח בין כל תא לכימיקלים המעבירים מסרים מתא לתא. איך ביליוני התאים הללו מתקשרים זה עם זה, אילו כימיקלים משתחררים כדי להפעיל את התא הבא, מדוע כימיקלים מסוימים פועלים דווקא בחלק מסוים במוח ולא באחר, מדוע יש מסרים מסוימים שמועברים ויש אחרים שנבלמים.

שני תאי מוח (נוירונים) סמוכים זה לזה, ומפריד ביניהם מרווח קטן = סינפסה. כדי שהמסר יעבור מתא אחד לשני צריך שהתא הראשון (התא הפרה-סינפטי) ישחרר חומר כימי (נוירוטרנסמיטור) שיגרה את התא השני (פוסט-סינפטי). לאחר שהמעביר העצבי הכימי עשה את עבודתו, כל העקבות נמחקים באמצעות מערכת אנזימים זריזה. התהליך הזה מעורר תגובת שרשרת מתא לתא. החוקרים מתעניינים במעבירים העיצביים הכימיים, באנזימים שעושים ניקיון ובחומרים שמועברים (הפוספו-פרוטאינים) חומרים שעוברים בשבילים מסוימים לסירוגין. עד היום תוארו כ-50 מעבירים עצביים וכ-100 חומרים כימיים שונים, כל אחד מהם ייחודי לאזורים מסוימים ולתפקודים מסוימים במוח.

חומרים כימיים במוח

ההבדל הבסיסי בין מי שסובל מ-ADHD לבין מי שלא, נעוץ באיזון במעבירים הכימיים הבסיסיים דופאמין ונוראדרנלין. ב-ADHD שני החומרים הללו נוצרים בכמויות נמוכות על ידי התא הפרה-סינפטי, או נקלטים בצורה פחות טובה ויעילה על ידי התא הפוסט-סינפטי. הדבר תורם להפחתה בדופאמין ובנוראדרנלין. ההשפעה הזו על פי ההנחה, מתגלה רק באזורים מסוימים במוח. במיוחד באונות הקדמיות ובמעגלים העצביים הבסיסיים. המעבירים העצביים דופאמין ונוראדרנלין עושים פעולות שונות. הדופאמין הוא, כנראה, החומר הרלוונטי ל-ADHD. הוא שומר על הנכונות שלנו לפעולה, ואינו מניח למחשבותינו או לפעילות מבחוץ להסיח את דעתנו. אם יש לנו רמות נאותות של דופאמין, הן מאפשרות לנו לבלום את הדברים הבלתי חשובים ולהתרכז במשימה. אם מעלים את רמת הדופאמין בצורה מלאכותית, הילד עלול להיתקע במה שהוא עושה ולהתנהג בצורה כפייתית. תפקיד הנוראדרנלין ב-ADHD הרבה פחות ברור ומוגדר. זה החומר הכימי במוח הקשור לתגובה של "להלחם או לברוח". הוא מעניק לנו את האינסטינקט החייתי ההגנתי, המאפשר לנו להתרכז במהירות במה שחשוב ולהגיב בהתאם. הנוראדרנלין שומר על רמה גבוהה של ערנות, ומאפשר לנו לחוש דברים יוצאי דופן, לא צפויים או דחופים. רמה נמוכה מדי של נוראדרנלין גורמת לנו לאדישות, לחוסר עניין וקצת להתנתקות. רמה גבוהה מדי עלולה לגרום לצורך בלתי פוסק בריגושים חזקים. המעביר העצבי סרוטונין חשוב ליצירת שביעות רצון, שינה נאותה וחשיבה חיובית. רמות סרוטונין נמוכות קשורות לדיכאון. אף על פי שאנחנו מבינים במידת מה את פעילותם של כימיקלים אלה עדיין צריך לברר איך הם פועלים יחד ואיך הם מועברים מחלק אחד של המוח אל החלק האחר.

ADHD – מצב נורמלי ולא פתולוגי

מחקרים מסוף שנות ה-50 מראים שכל ילד נולד עם מזג אישי משלו. האם ייתכן ש-ADHD אינו אלא חלק מהקשת הרחבה של התנהגויות נורמליות? וייתכן גם שלהתנהגויות אלה היו יתרונות גדולים בעבר. עד לזמנים המודרניים, כתיבה, קריאה ולימוד בכיתה לא היו רלוונטיים לילד ממוצע, ויש להניח שבאותם זמנים לא הבחינו ב-ADHD. בזמנים קדומים יותר ADHD נחשב יתרון לאיש המערות, כאשר ההישרדות הייתה המשימה הראשונה במעלה. כאשר אבותינו הקדמונים בעלי ה-ADHD ישבו מסביב למדורה וצלו ארנבת, ודאי הוסחה דעתם חיש מהר על ידי ענף שנשבר וכל רשרוש בין העצים. כאשר הבחינו בסכנה, הם הגיבו מתוך רפלקס. כנגד זה אותם אבות קדמונים שהתברכו בריכוז גבוה, ודאי נתנו את דעתם רק על המדורה ועל הבישול, ומן הסתם היו מחסלים אותם לפני שאלו אפילו הבחינו בסכנה. ייתכן שהאנשים האימפולסיביים והפעלתניים היו סופרמנים של תקופתם, ואילו מי שכיום מצטיין בלימודיו, היה נחשב באותם ימים לאדם מוגבל. ידוע לנו שווינסטון צ'רצ'יל לא הצליח בבית הספר, אבל האנרגיה הכבירה שלו והדבקות העצומה במטרה, פרי ה-ADHD, שינו את פני ההיסטוריה.

ADHD אינו קשור לנזק במוח, אבל ייתכן שהוא נמצא בקצה הקשת הרחבה של הנורמה. בעבר היה בו אולי משום יתרון גדול, אבל כיום דרישות בית הספר והחברה הפכו את התופעה הזאת לבעיה.


עצות מועילות לשיפור ההתנהגות
הקשר התזונתי להפרעות קשב וריכוז


 
הטיפול הטבעי משפר את יכולתו של הילד לקשב וריכוז וכן מפחית אי שקט ע"י שינוי תזונתי, פורמולות צמחי מרפא, תוספי תזונה וכן תמציות פרחי באך בהתאם לצורך. הורים רבים מדווחים על שינוי מהותי של התנהגות הילד תוך זמן קצר. 
צרו קשר לתיאום פגישה 054-8091279




 

חזרה להפרעות קשב וריכוז >>


 
צור קשר
* שם:
*אימייל:
* טלפון:
טלפון נוסף:
  טקסט חופשי:
* שדות חובה
צור קשר




הרשמה לניוזלטר
הרשמו וקבלו חינם עדכונים בנושאים: תזונה, הרזיה, בריאות ומניעת מחלות, טיפים ומתכונים הקשורים לצליאק.

הכניסו את שמכם ואת המייל שלכם למטה
שם:
* מייל:
* שדות חובה





באותו נושא
עיצוב, בנייה וקידום אתרים לול שיווק ברשת